הרהורים של מטפלת עם יומן ביד

כשהיומן הוויזואלי פוגש את ההיגיון הפרטי, הדמיון – והליכת הבוקר

כשהתחלתי ליצור ביומן הוויזואלי – זה היה כמו להיכנס ליער קסום.
בלי תיאוריה, בלי שיפוט, בלי מטרה.
מותר לי. לקרוע, להדביק, לכתוב בלי מחשבה. להתמסר לצבע, לדימוי, לטקסט שעולה מהבטן.

היומן הפך עבורי למקום מפלט – מרחב מוגן שבו אפשר פשוט *להיות*.
אבל ככל שהתעמקתי בעולם הזה, צפה בי שאלה שלא עזבה: האם זה מספיק?

באותה תקופה הייתי סטודנטית לפסיכותרפיה אדלריאנית.
הכרתי היטב את הרעיון של ההיגיון הפרטי – אותו מבנה תפיסתי אישי, שלעתים קרובות מגביל את המחשבה שלנו ומקבע את המציאות כפי שאנחנו רגילים לראותה.
לפי אדלר, אנחנו לא באמת רואים את העולם כפי שהוא – אלא כפי שלמדנו לראות אותו.
כדי להרחיב את הפרספקטיבה, אנחנו זקוקות למישהו שיאיר לנו נקודה עיוורת, שיאפשר קונפרונטציה אמפתית, שיביא רגע של חיכוך שמוליד תובנה.

התחלתי להבין שהיומן שלי אמנם עוזר לי לבטא, לפרוק, לחזק את הקול הפנימי שלי – אבל הוא גם עלול להפוך למסך שמסתיר את הצורך בשינוי.
כי קל להישאר באזור הנוחות של 'מותר לי', וקשה הרבה יותר להישיר מבט ולומר: אני מודה.
לא רק אני מודעת, אלא – אני מודה שהתנהגתי בדרך שמשרתת מטרה מסוימת.

זה ניסוח של רודולף דרייקורס, תלמידו של אדלר, שטען שמודעות אמיתית מחייבת הודאה באחריות – לא רק תובנה.

ולכן אני אומרת: לא צריך להיות מטפלת כדי ללמד יומן ויזואלי.
אבל כשמי שמנחה אותך היא גם מטפלת – יש לזה ערך אחר.
כי יצירה יכולה להפוך בקלות לרומינציה – לחזרה שוב ושוב על אותו כאב, אותו נרטיב, בלי תנועה.
(כמו שכתב זיגמונד פרויד כבר ב־1914: לעיתים אנחנו חוזרות על מה שדורש עיבוד – במקום לעבד אותו.)

אני יודעת לזהות את זה. לשאול שאלה קטנה בזמן הנכון. לאתגר בעדינות.
לפעמים להציע קונפרונטציה אמפתית – שהיא בדיוק מה שצריך כדי שיקרה רגע של מפנה. רגע שהוא Game Changer.

ובמרחב הזה, חשוב היה לי לא לאבד את הקסם. אבל גם לא לטעות:
קסם לבד לא משנה חיים. בין צבעים למילים, רציתי לשלב מסע אמיתי של שינוי.

ואז נזכרתי במושג שהשאיר עליי חותם עמוק – מרחב הביניים של דונלד ויניקוט.
מרחב המשחק, שבו הנפש פוגשת את המציאות דרך היצירה, הסיפור, הדימוי.
המקום שבו מתאפשרת חוויה של אמת, גם כשהיא סמלית.
היומן הוא בדיוק זה – לא רק כלי לתיעוד רגשות, אלא מרחב פוטנציאלי בין הדמיון למציאות, שמאפשר שינוי פנימי אמיתי.

וזה מה שחיבר אותי מחדש לעולם הדמיון.
פרופ' מולי להד – מומחה בינלאומי בטיפול בטראומה – פיתח יחד עם מיקי דורון את מודל SEE FAR CBT, שבו הדמיון משמש לא כדרך בריחה, אלא כגשר בין הזיכרון הקשה לבין היכולת להמציא עתיד חדש.
העבודה ביומן מתכתבת עמוקות עם ההיגיון הזה: אנחנו לא כותבות את מה שקרה – אנחנו כותבות מחדש את מה שקרה, ומה שעדיין אפשרי.

ולבסוף – פרק בפודקאסט החזיר אותי לנקודת המבט הראשונית.
ד"ר אנאבלה שקד, בשיחה עם ד"ר ליאת יקיר, דיברה על 'הסיפור שקורה עכשיו' – לא הסיפור שקרה לנו, לא זה שנספר עוד עשר שנים – אלא מה אנחנו מספרות לעצמנו ברגע זה.
וכשהקשבתי לה, הבנתי: גם בקבוצות שלי – אלו שנראות מבחוץ כמו סדנאות יצירה – אני בעצם שומרת על הסיפור.
אני לא רק מנחה. אני מחזיקה.
כשמשהו כואב עולה – אני יודעת ללוות, להציע עיבוד, לזהות צורך בפגישה אישית.
כשמישהי מתחילה לברוא את עצמה מחדש – אני שם, כדי לאפשר, לעודד, לפעמים גם לאתגר.

כי יומן לא אמור רק לפרוק.
הוא אמור לשקף את ההיגיון הפנימי, לשבור אותו אם צריך, ולבנות משהו חדש.

מקורות להרחבה

• אדלר, א. (1937). Understanding Human Nature.
• דרייקורס, ר. (1964). Psychology in the Classroom.
• פרויד, ז. (1914). Remembering, Repeating and Working Through.
• ויניקוט, ד. (1971). Playing and Reality.
• להד, מ. ודורון, מ. (2012). מודל SEE FAR CBT לטיפול בטראומה.
• שקד, א. (2023). מתוך פודקאסט 'גבולות ההיגיון' עם ד"ר ליאת יקיר.