זאת לא אגדה – זה הסיפור שלי
היומן הוויזואלי ככוח יצירתי מרפא במשבר ובטראומה
מאת: ליאת שוורצמן
הרגע שבו הכל השתנה
יוני 2020. שיחת טלפון מזוהה גורמת לי לצאת באמצע ישיבת הצוות הטיפולי בבית הספר.
"שלום, זאת חני מבריאות האישה רעננה… אני מדברת עם ליאת?"
אני יוצאת מהחדר, והלב שלי מבין מהר יותר מהמוח – הפעם זו לא עוד שיחת בירוקרטיה.
תוך ימים ספורים קיבלתי את המילים שהפילו אותי: "זה גידול ממאיר."
הפכתי באחת מאמא, מטפלת באומנות ופסיכותרפיסטית – ל"חולת סרטן."
מכאן התחיל מסע אישי ומקצועי, שבו היומן הוויזואלי לא היה עוד חוג אלא חבל הצלה שיחזיק אותי מעל המים.
מהו יומן ויזואלי?
יומן ויזואלי (Art Journaling) הוא מחברת או ספר המשמשים כמרחב יצירתי, שבו משתלבים טקסטים, צבעים, דימויים, קולאז'ים וטכניקות מיקסד מדיה.
הוא דומה לשפת חלום – חופש ביטוי ללא חוקים, שבו כל אחד מוצא את הדרך הייחודית שלו.
שורשיו נמצאים הן באמנות (לאונרדו דה וינצ'י, פרידה קאלו) והן בטיפול – למשל, "הספר האדום" של קארל יונג, שנחשב לאבן דרך בהתפתחות היומן הוויזואלי כמרחב לנפש.
במילים של גלית מור ומישל סמרס: "היומן החזותי הוא מצע ומרחב לעבודה יצירתית־תהליכית… יומן כריפוי עצמי ויומן חזותי ככלי התערבות במסגרת טיפול."
טראומה, מחלה וגוף־נפש
החוויה שלי משתלבת היטב עם מה שמתארת ד"ר ג'ודית הרמן: טראומה היא בראש ובראשונה הפרה של ביטחון ושייכות.
הסרטן פרץ אל חיי כמו פולש זר, לא רק לגוף אלא גם לנפש, למקום הבטוח שלי.
פיטר לוין, בספרו "להעיר את הנמר", מסביר שטראומה היא לא מה שקרה לנו, אלא מה שנותר בתוכנו בעקבות מה שקרה – האנרגיה הכלואה בגוף שלא מצאה פורקן.
במובן הזה, העבודה ביומן אפשרה לי "לפרוק" – במילים, בצבעים, בדימויים – את מה שהגוף והנפש לא יכלו להכיל.
פרופ' מולי להד, מייסד מודל SEE FAR CBT, מזכיר לנו את כוחם של הדמיון והנרטיב: היכולת לדמיין אחרת היא הבסיס ליכולת להחלים.
זהו בדיוק הלב של היומן הוויזואלי – לייצר אפשרות חדשה, נרטיב אחר, שבו יש לי מקום לבחור, לעצב, ליצור.
שלוש שכבות של התבוננות
במאמר הזה אני מזמינה להתבונן במסע שלי מתוך שלוש שכבות של התבוננות המשולבות זו בזו:
- המבט האישי – החוויה שלי כאישה וכמטופלת.
- המבט היצירתי – היומן הוויזואלי ככלי של ביטוי עצמי, צבע, קו ודימוי.
- המבט הקליני – תובנות מעולם הטיפול בטראומה ובפסיכותרפיה
בחרתי לחלק את המאמר לשבעה פרקים – בהתאם לשבעת המרכיבים שמהם מורכב כל דף יומן. אלה לא חלקים מופרדים, אלא שכבות שזורות, כמו בנפש עצמה. כל פרק יפתח דלת אחרת להבנת הכוח המרפא של היומן הוויזואלי כמרחב אישי, יצירתי וטיפולי:
רקע – המצע שעליו מונחות שכבות הנפש. טקסט – מילים שבאות אל הדף, בלי צנזורה: הפחדים, השאלות, וגם התקווה. דימוי – שפה ויזואלית לכל מה שקשה לבטא: מטאפורות, חלומות ורגשות. צבע – הממד הרגשי והאינטואיטיבי. קו – טביעת האצבע האישית שלי. כוונה – סיבת הסיבות; במקרה שלי הכוונה הייתה ברורה: אני הולכת להחלים. קסם המקריות – כל מה שלא תכננתי, אבל הופיע כדי לגלות לי אותי.
-
רקע – שכבת המצע שמחזיקה את הכול
הרקע כדף (Art Therapy)
ביצירה, הרקע הוא ה“מצע” – שכבה שמניחה את התנאים שבהם העלילה תוכל להופיע. הרבה פעמים הוא כמעט ואינו נראה בסוף, אבל הוא מורגש. במונחי תרפיה באמנות מדובר גם בהפחתת "אימת הדף הלבן" – עבודה על דף שאינו לבן (שקית נייר חומה, עמוד מאטלס/מילון ישן, הדפס מונוטייפ על ג’לי־פלייט, כתמי מים אקראיים) מאפשרת כניסה עדינה לתהליך. כבר אין “כלום שאסור לקלקל” – יש רקע שמותר לפגוש.
לפי הגשטלט (Figure–Ground): הדמות (ה“מה”) תמיד מתבלטת על רקע (ה“איפה”). הרקע אינו קישוט; הוא קונטקסט שמכוון תפיסה. האופן שבו נכין רקע – שקט או רועש, גאומטרי או אורגני, כהה או בהיר – ישפיע על מה שיעלה מעליו, ועל איך שנקרא אותו.
שאלות קליניות־יצירתיות:
- מה אני מניחה על המצע, כדי שיהיה לי איפה לנחות?
- מה אני משאירה חשוף מהשכבה הראשונה, כדי לזכור מאיפה באתי?
- ומה אני בוחרת לכסות – לא כהדחקה, אלא כטיטרציה עדינה של החומר?
הרקע כנפש (פסיכולוגיה)
לכל אדם יש “רקע” פסיכולוגי: ביוגרפיה, תרבות, משפחה, גוף, אירועי מפתח. זהו השדה שממנו הדמות הנוכחית “צומחת”. בעיניים אדלריאניות, הרקע מתגבש לסגנון חיים – ההיגיון הפרטי שבו האדם מארגן את העולם: אמונות ליבה, דפוסי שייכות וערך, אסטרטגיות התמודדות מוקדמות. “סימני המברשת” הראשונים של הילדות (חוויות, פרשנויות, זיכרונות מוקדמים) נשארים על הדף גם בבגרות – לפעמים גלויים, לפעמים מכוסים בשכבות מאוחרות יותר – ועדיין משפיעים על מה יבלוט כדמות.
הרקע שלי (האישי)
אני ילדת סנדוויץ’ שגדלה בבית שבו יצירתיות הייתה שפה טבעית. צבעים, צורות ודמיון היו עבורי תמיד דרך להרגיש שייכת, כילדה הרגשתי אהובה, משמעותית ומוערכת.
כנערה, חיפשתי משמעות ומקום בעולם. כתבתי מחברות אינסופיות של “יומני היקר”, התמודדתי עם דימוי עצמי נמוך, עם הפרעות אכילה, ולפעמים גם עם מחשבות קשות. היום אני יודעת לראות בזה לא רק פגיעות – אלא גם עדות לכמה עמוק חיפשתי תשובות. דווקא דרך המקומות האלה מצאתי את חבלי ההצלה שלי: יצירה, דמיון, תיאטרון, פילוסופיה.
כאישה בוגרת עברתי מסע -מעל עשור של טיפולי פריון ,מסע לא קל, אבל כזה שנבע מאהבה גדולה לאיש שלי ולחיים עצמם, ומהאמונה שימצא בסוף הנתיב להקים משפחה.
ברקע שלי יש גם אמא שחלתה פעמיים בסרטן השד, ובזכותה אני מקפידה לעשות בדיקות לגילוי מוקדם.
היום, כשאני מביטה אחורה, אני רואה איך כל השכבות הללו – ילדה יצירתית, נערה מחפשת, אישה נאבקת – הפכו להיות הרקע שעליו נעמדה הדמות שנאלצה להתמודד עם מחלת הסרטן. לא דף לבן, אלא מצע עשיר של כאב, חיפוש, אהבה ותקווה.
שימוש קליני ברקע (טראומה וגוף־נפש)
בטיפול בטראומה, הרקע הוא גם מיכל: שכבת מצע שמווסתת את עוצמת המפגש עם חומר טעון. במונחים של ויסות, הרקע מאפשר טיטרציה (מונח השאול מהכימיה – עבודה הדרגתית במנות קטנות) – מפגש מדורג עם תכנים: קודם בונים קרקע (טקסטורה, צבע שקט, דימוי מיטיב), ורק אז נותנים לדמות לעלות. כך נמנעים מהצפה, ומחזקים סוכנות (Agency).
שאלות מנחות למפגש יצירה עם טראומה:
- איזו שכבת רקע תעזור לי להחזיק את מה שיבוא? (צבע ארצי? טקסט נושם? תבנית חוזרת ומרגיעה?)
- איפה אני משאירה “חלונות” שקופים אל השכבה הראשונה – כתזכורת לכוחות/משאבים מוקדמים?
- איזה חלק מהרקע אסור לכסות (שורש, זיכרון מיטיב, מילה משמעותית), כדי שהדמות שתופיע תעמוד עליו בבטחה?
תרגיל קצר למטפלים
- הכינו רקע בשלוש דקות: כתם מים, הדפס ג’לי, או הדבקה של שורת טקסט ממקור ישן.
- סמנו בעיפרון שני אזורים: “מה אכסה” ו“מה אשאיר גלוי”.
- כתבו שורה: “הרקע שמחזיק אותי הוא…”.
- רק אז תנו לדמות לעלות (סימן, סמל, מילה, חץ). שיקוף קצר: מה השתנה בתחושת הבטיחות רק מעצם קיום המצע?
-
טקסט – לתת מילים לבלתי נסבל
הטקסט כדף (Art Therapy)
המילה הכתובה ביומן הוויזואלי אינה נכתבת כדי להרשים או לערוך – אלא כדי לשחרר. הכתיבה אינטואיטיבית, לא מצונזרת, והיא מאפשרת לתת שם למה שכואב. עצם הנחת מילים על הדף מפחיתה את העומס הפנימי ומחזירה תחושת שליטה.
ג'וליה קמרון, בספרה The Artist’s Way, מדברת על "דפי בוקר" – כתיבה זורמת, יומיומית, ללא עריכה – כדרך לעקוף את הצנזור הפנימי ולפתוח ערוץ ישיר בין הנפש לדף.
הטקסט כנפש (פסיכולוגיה)
כפי שמתארת ד"ר ג'ודית הרמן, מתן מילים לטראומה הוא הצעד הראשון לשיקום. בפסיכותרפיה אנחנו מבינים שהשפה יוצרת מציאות -והכתיבה היא כלי לארגן מחדש את החוויה, לספר סיפור חדש על עצמנו. הטקסט הופך לעדות פנימית, למקום שבו אפשר לפגוש את האמת מבלי להישבר.
הטקסט שלי – יומן בתוך יומן
בתוך היומן החזותי שלי נכתבו קטעים של “יומן יקר”: שאלות של פחד , משפטי זעם וגם שורות של תקווה. הכתיבה אפשרה לי לפגוש את הבלתי נסבל.
טכניקות של
בלקאאוט פואטרי
שימוש בטקסט קיים (עיתון, ספר ישן) והדגשת מילים נבחרות תוך השחרת היתר, כך נוצרת שירה חדשה מתוך חומר ישן.
בלנדר טקסטואלי
ערבוב מילים, משפטים וגזירים לכדי קולאז’ טקסטואלי שמייצר משמעויות חדשות.
מיקרוגרפיה
ציור דימויים בעזרת מילים זעירות, כך שהטקסט עצמו יוצר את הקו והצורה. בלי לקרוס – הדף החזיק את המילים כשאני לא יכולתי
בחלק מהעמודים התחלתי מטקסט כרקע – מילים שנכתבו כ"חימום" כמעט ונעלמו מתחת לשכבות צבע ודימוי, אך עדיין נשארו נוכחות כחומר חי תת־קרקעי. בעמודים אחרים הטקסט התגלה רק תוך כדי העבודה – הפך להיות כותרת לסיפור או מנטרה מקיפה שעטפה דימוי. דיוקנאות שנבנו משורות כתובות זעירות (מיקרוגרפיה), דפים שבהם טקסטים מגזירים הפכו לקולאז’ סביב דימוי מרכזי, ושורות שנכתבו במעגל או לאורך גבולות הדף כדי להעניק תחושת חיבוק ומשמעות אחרונה.
כך המילים ביומן היו לפעמים השכבה הראשונה, לפעמים האחרונות – תמיד חלק מהנשימה של הדף.
שימוש קליני בטקסט
(טראומה וגוף־נפש)
- לאפשר למילים להופיע ללא צנזורה – גם אם הן מבולבלות, מקוטעות או חוזרות על עצמן.
- לכתוב בגוף ראשון נוכח – אני… – כדי לחזק בעלות על החוויה.
- לשלב טקסטים מוכנים (שירים, פסוקים, ציטוטים) כעוגנים ומשאבים.
- לעבור בין כתיבה ידנית לכתיבה קולאז’ית (גזירת מילים/משפטים) כדי לשנות פרספקטיבה.
תרגיל קצר למטפלים
בקשו מהמטופל לכתוב ברצף חמש דקות על כל מה שעולה – ללא עריכה וללא עצירה. לאחר מכן, בקשו ממנו להקיף מילה אחת או שתיים שהכי מהדהדות לו. אלה יכולות להפוך לכותרת הדף או להתחיל דיאלוג ויזואלי עם צבע או דימוי. התרגיל מאפשר למילים לעלות בחופש, ואז לבחור מתוכן נקודת מיקוד שתישא את המשמעות.
-
דימוי – כשמילים לא מספיקות
הדימוי כדף (Art Therapy)
הדימוי ביומן הוא השפה של התת־מודע. הוא עולה מתוך שכבות הרקע והטקסט, לעיתים במפתיע, ומגלם מטאפורות, חלומות וזיכרונות. כפי שאומרת רקפת הדר: "הדימויים הם ביטוי ויזואלי למטאפורות, לחלומות ולרגשות. הם למעשה תרגום ויזואלי של עולמנו הפנימי."
בעולם הגשטאלט, הדימוי הוא ה־figure שמופיע על רקע (ground) ומושך אליו את תשומת הלב. הוא לא תמיד מה שתכננו – לפעמים הוא "קופץ" מתוך הבלתי מודע, וכך נוגע במה שהמילים לא יכלו להחזיק.
הדימוי כנפש (פסיכולוגיה)
אנחנו חושבים במטאפורות. כפי שמדגישה ד"ר מיה לויט פרנק: "המטאפורות הן שפת התודעה – הן יוצרות משמעות ומעצבות את הדרך שבה אנו חווים את עצמנו ואת עולמנו."
בטיפול בטראומה, דימויים יכולים לשמש כגשרים:
- בין הגוף לנפש (כאב כ"אבן", פחד כ"ענן שחור").
- בין עבר להווה (דימוי מהילדות שמופיע מחדש).
- בין פחד לכוח (חיה טורפת לצד דמות מיטיבה).
דימויים אינם "סתם" ציור – הם הגיבורים הראשיים של הסיפור שנרקם ביומן.
הדימוי בחומרים זמינים – שפת הנפש סביבנו
אחד הקסמים ביומן הוויזואלי הוא שקל לעבוד עם דימויים: לא חייבים לצייר אותם בעצמנו. העולם שסביבנו שופע דימויים – מגזינים, עיתונים, ספרי ילדים ישנים, פרוספקטים, מפיות, פיסות בדים. לפעמים דימוי מושך אותנו בלי להבין למה, כאילו "קורא לנו".
כשאנחנו מניחים את הדימוי על הדף, מתרחש החיבור: דימוי אחד מתחבר לאחר, והמפגש ביניהם יוצר סיפור חדש. זה מה שהופך את היומן הוויזואלי לשפה טבעית של הנפש – השפה של המטאפורות, של החלומות, של הזיכרונות והרגשות שמבקשים לעלות.
הדימוי שלי – ציפור, טיגריס או פנתרה ?
הייתי מוטרדת בשאלה איך לספר לילדים שלי על המחלה, אפילו ילדים צעירים יודעים ש"סרטן" זו מחלה מסוכנת, בטח ובטח ילדים שסבתא שלהם נפטרה מהמחלה הזאת. היה לי חשוב לדבר איתם בגובה העיניים, לא להסתיר, אבל גם לא להדאיג. קראתי בעלונים של האגודה למלחמה בסרטן את ההנחיות "איך להסביר לילדים", והטקסטים האלו נחתכו והפכו לרקע של הדף – הידע שהחזיק אותי היווה את הבסיס מעליהם יכלה לצמוח דמותי.
המטאפורה הראשונה הייתה הציפור – סימבול שמלווה אותי מילדותי המוקדמת, עדות לתקווה וליכולת לעוף מעל הקושי. אבל זה לא היה מספיק: המילים לא הצליחו לצאת, הגרון היה חסום. ואז, מעומק הגרון, הופיעה חיה טורפת – טיגריס. בעיניי, דווקא זו הייתה "פנתרה" – כמו בשיר של נועה קירל – סמל לנשיות עוצמתית ופראית. כאן טמון קסם העבודה עם דימויים: גם אם לפי המגדיר זו חיה אחרת – ברדלס, פומה או טיגריס – אני בוחרת לקרוא לה פנתרה, והמשמעות שלי היא שקובעת.
כך הפכו הציפור, הטיגריס והפנתרה למטפורות חיות, דמויות־בנות ברית שמספרות את הסיפור: זה לא אגדה – זה הסיפור שלי
שימוש קליני בדימוי (טראומה וגוף־נפש)
- לגייס משאבים – למצוא דמות מיטיבה, חיה מגוננת או סמל אישי שמעניק תחושת כוח.
- לתת צורה לפחד – להפוך חרדה מופשטת לצורה שניתן לגעת בה, לשנות אותה או להניח אותה בצד.
- ליצור דיאלוג פנימי – באמצעות טכניקות כמו Voice Dialogue: לראיין את הדמות שעלתה (מה היא רוצה? מה היא מגינה?).
- לאפשר טרנספורמציה – דימוי יכול להשתנות לאורך זמן, לגלם תהליך של ריפוי.
תרגיל קצר למטפלים
בקשו מהמטופל לבחור דימוי אקראי ממגזין, להדביקו על הדף, ולכתוב שלוש שורות שמתחילות ב־"אני ה…". פעמים רבות הדימוי ידבר בשפה חדשה, מפתיעה ומדויקת.
-
צבע – שפת הרגש
הצבע כדף (Art Therapy)
צבע הוא השפה הרגשית ביותר ביומן הוויזואלי. הוא עוקף את המחשבה, נוגע ישירות בתחושה. צבעים עזים יכולים לעורר, צבעים כהים יכולים להחזיק כאב. עצם הבחירה בצבע, גם אם אינטואיטיבית, היא הצהרה פנימית. אפשר לעבוד איתו במודע כדי להזיז מצב- לבחון מה קורה לי כשאני בוחרת בגוון מסוים, עוברת מכהה לבהיר, או משלבת שני צבעים מנוגדים כדי “לשאת” מורכבות. מחקרים ותיאורי-מקרה מצביעים על תרומה של עבודה צבעונית לוויסות ולהקלה במצבי דחק.
הצבע כנפש (פסיכולוגיה)
בהתאם למודל הפאזי של הרמן, לפני עיבוד רגשי עמוק בונים בטיחות וקרקוע; אחר-כך אפשר להרחיב בהדרגה את חלון הסיבולת ולהעמיק. גם בצבע: לעיתים מתחילים בגווני בסיס מרגיעים/ארציים, ורק מתוך בטיחות נוגעים בצבעים “קשים” (עכורים/כהים) ואחר-כך מזמינים בהירות.
הצבע שלי – מהחושך אל האור, בזמן הנכון
ביום האבחנה סירבתי “להסתכל” על פחד המוות-העדפתי תפקוד. רק אחרי הניתוח, כאשר הבנתי שיצאתי מכלל סכנה, העזתי לפתוח את הדף בצבעים עכורים: חומים, אפורים, ולתת מקום לאימה. מתוך הכתמים צפו דימויים מאיימים (סרטן, חיות טורפות ושדים), ואז החלטתי במודע להכניס ורוד וצהוב-האור בקצה המנהרה. הידיים הפרושות של הדמות הן גם כניעה למציאות וגם אמון. הדמות (לבושה בוורוד) מחוברת לדף עם סיכה מתפצלת שמאפשרת לה לזוז על הדף, במעין תנועה עדינה. כך עבדתי בהלימה לשלב: קודם ייצוב, אחר-כך עיבוד רגשי: משחור, חום, אפור שביטאו את אימת המוות, את התחושה שאין מוצא. לעבר צבעי האור והחיים. הצבע אפשר לי לנוע בין הקטבים, לדעת שאני יכולה להכיל גם את זה וגם את זה.
שימוש קליני בצבע (טראומה וגוף-נפש)
- שלב אקוטי – יצוב וקרקוע: עבודה צבעונית מווסתת (משטחי צבע אחידים/חזרתיות בגוונים ארציים; נשימה+צביעה), מיפוי “איפה הגוף רגוע/עירני/מציף” דרך בחירת צבע.
- שלב עיבוד: מעבר מודע לצבעים עכורים או עזים בהתאם לחוויה של המטופל כדי לפגוש רגש מצמית, ואז הדרגה לבהיר; שילוב אזורי “אור” קטנים בתוך כהה כתרגול נשיאה.
- בחירה מודעת כמיומנות: לשאול “איזה צבע יעזור לי עוד 2% ויסות עכשיו?”-כלומר להשתמש בצבע כסוג של התערבות מוּנחית ולא רק כתיאור מצב.
תרגיל קצר למטפלים
- שאלו את עצמכם או את המטופל: “איזה צבע אני עכשיו?” – בחירה אינטואיטיבית של גוון שמסמן את מצב הרגש ברגע זה.
- המשיכו: “איזה צבע הייתי רוצה להוסיף, לעדן או לערבב?” – כהתערבות לשינוי עדין.
- במצב אקוטי: “דף שני צבעים”—ארצי מרגיע + נקודת אור—תוך ספירת נשימה.
- בשלב העיבוד: “מפה רגשית בצבע”—למלא אזורים כהים ל“כבד” ואז להוסיף בהירות במקומות שהגוף מסכים.
- סיכום קצר: מה השתנה בגוף/נשימה?
5. קו – טביעת האצבע האישית
הקו כדף (Art Therapy)
קו הוא המחווה האישית ביותר. עבה או דק, ישר או מתפתל – כל קו הוא טביעת אצבע. טכניקות כמו נוירוגרפיקה או זנטנגל מאפשרות להפוך קווים לחוויה מרגיעה, כמעט מדיטטיבית.
הקו כנפש (פסיכולוגיה)
הקו מגלם את הדרך שבה אנחנו מתארגנים מול העולם. קווים שבורים משקפים תחושה של חוסר רצף; קווים מחזוריים מבטאים חיפוש אחר סדר. הקו מאפשר למטופל לחוות שליטה ותבנית בתוך כאוס.
הקו שלי – לשרטט סדר
בימים של חוסר ודאות, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב על דפוסי קו פשוטים. מעגלים, קווים מתפתלים, רשתות. זה הרגיע את הגוף והחזיר תחושת יציבות. הקו היה הדרך שלי לנשום על הדף.
שימוש קליני בקו (טראומה וגוף־נפש)
- תרגול זנטנגל: קווים מחזוריים קטנים שיכולים להרגיע מערכת עצבים דרוכה.
- עבודה עם קו רציף אחד – כדי לחוות רצף והתמדה.
- חקירת עוצמת הלחץ בעיפרון/טוש – כמשקף עוצמה פנימית או עדינות נדרשת.
תרגיל קצר למטפלים
בקשו מהמטופל לשרטט דף מלא בקווים רציפים ללא הרמת היד. אחר כך, לעצור ולזהות: איפה הקו נשבר? איפה התגברה הלחיצה? השיחה על הקו יכולה להפוך לשיחה על הרצף והחוסן הפנימי.
6. כוונה – המגדלור של העבודה
הכוונה כדף (Art Therapy)
כוונה היא ה"למה" של היומן: מה מביא אותי לפתוח אותו היום?
לפעמים היא ידועה מראש ("אני רוצה לעבד את החרדה"), ולפעמים היא מתגלה תוך כדי – כמו סיפור שמתחיל ממילה אחת ומתפתח לעולם שלם.
גם אם הכוונה משתנה, עצם ההצהרה עליה מניחה כיוון, כמו מגדלור שמאיר מרחוק.
בתהליכי טיפול, כוונה דומה ל־setting: היא מסמנת גבולות ומטרות, וגם כשהן משתנות, עצם ההתכווננות מחזיקה את המרחב.
כוונה היא הבחירה המודעת שמחזיקה את התהליך. ביומן, אפשר לכתוב אותה על הכריכה, לבחור מילה מנחה או סמל. היא מתפקדת כמצפן פנימי.
הכוונה כנפש (פסיכולוגיה)
בפסיכולוגיה חיובית ובטיפול מבוסס תקווה, כוונה ממקדת את הקשב ומכוונת את המערכת כולה. היא משדרת לנפש – "יש לי יעד" – ומאפשרת גיוס משאבים פנימיים.
לעיתים קרובות הכוונה המוצהרת של מטופל אינה זהה לכוונה העמוקה שמתגלה בתהליך.
זהו עקרון מוכר בפסיכותרפיה: המטרה המודעת ("אני רוצה להפסיק לכעוס") מסתירה מטרה סמויה יותר ("אני רוצה להרגיש שייכות").
ד"ר ג'ודית הרמן מתארת את הטיפול בטראומה כתהליך של שחזור Agency – היכולת לבחור מטרה ולנוע לעברה.
פיטר לוין מזכיר שהמסע הטיפולי הוא תנועה מתמדת בין כוונה מודעת לגילוי לא צפוי מהגוף ומהנפש.
היומן מאפשר מרחב שבו שתי השכבות האלו מתקיימות יחד.
שימוש קליני בכוונה (טראומה וגוף־נפש)
להתחיל כל מפגש יומן בהצהרה (כתובה או מילולית) על כוונה – גם אם כללית ("אני רוצה לפגוש את עצמי").
לשים לב אם עולה כוונה חדשה באמצע התהליך – ולאפשר לה להנהיג.
הכוונה שלי – HEAL
כשחזרתי הביתה אחרי הMRI, ידעתי שבין הכירורג להומאופט, בין הוויטמינים לאונקולוגית – אני צריכה גם משהו שילווה אותי מבחינה נפשית, אז ירדתי לסטודיו ותפרתי יומן חדש, היומן שילווה אותי בתהליך הזה, השם שלו היה ברור: HEAL.
זו הייתה כוונה מוצהרת וברורה – אני הולכת להחלים.
אבל תוך כדי עבודה גיליתי כוונות נוספות: למצוא משמעות במחלה, להחזיר לעצמי קול, וליצור שפה חדשה שתאפשר לי לעבד את כל מה שאני עוברת.
כמו בטיפול – הכוונה הראשונית פתחה דלתות לכוונות עמוקות יותר, שנחשפו רק תוך כדי תהליך.
תרגיל קצר למטפלים: בקשו מהמטופל לבחור מילה אחת שמייצגת את מה שהוא רוצה לחוות (למשל: שלווה, חוסן, חיבור). כתבו אותה בגדול על דף, ותנו לה להוביל את הבחירות הוויזואליות במפגש.
-
קסם המקריות – כשהיומן יודע לפנינו
המקריות כדף (Art Therapy)
אחת המתנות הגדולות של היומן הוויזואלי היא המקריות -מה שלא תכננו, אבל הופיע. צבע שנזל, דימוי שנחתך לא מדויק, חיבור בין שתי שכבות שלא התכוונו להן – כל אלו הופכים להזמנה חדשה. לזה סֶרֶנדִיפִּיוּת – גילוי לא צפוי שמוליד תובנה. במקום לראות בכך “טעות”, אנחנו מקבלים הזדמנות: היומן לוחש לנו משהו שלא ידענו שאנחנו יודעים.
המקריות כנפש (פסיכולוגיה)
היכולת לפגוש מקריות ולאפשר לה משמעות היא חלק מהגמישות הפסיכולוגית. בטראומה, חווינו אובדן שליטה. במונחים של טראומה, זהו המקום שבו מופיע סימן שגופו של אדם ידע לפניו – רמז לאובדן, לפחד או לכוח – והיומן נותן לו בית. ביומן, המקריות מזמינה אותנו לפגוש חוסר שליטה בצורה בטוחה – לראות איך גם מה שלא תכננתי יכול להפוך למשאב.
בפסיכותרפיה, אירועי מקריות נתפסים לא פעם כ"תת מודע פעיל": חלום, פליטת פה, או אסוציאציה שמופיעה פתאום. המקריות פותחת פתח – היא מביאה את הלא-מודע למפגש עם המודע, ומאפשרת לנסח נרטיב חדש.
המקריות שלי – ונוס
באחת העבודות ציירתי את האלה וונוס – אלת האהבה העולה מן הים. עבורי זו הייתה מטאפורה כפולה: האיש שלי הוא איש של ים, וגם האהבה שלנו עלתה מן הים.
רק אחרי שסיימתי את העבודה נזכרתי שוונוס היא גם אלת הפוריות – והקשר ביני לבין פוריות, אחרי עשור של טיפולי פריון, הוא בוודאי לא מקרי.
הדף הזה הפך להיות גם סיפור אהבה, גם סיפור זוגיות עם אריאל, וגם מסע אישי של גוף ונשיות.
המקריות נגלתה כשהבחנתי בכך שוונוס שציירתי מניחה את ידה בדיוק על שד שמאל – אותו צד שבו חליתי.
היד המגוננת הזו נראתה כאילו נולדה מעצמה, כהחזקת מקום פגיע. כאילו היומן ידע לפניי מה זקוק להגנה.
זו הייתה חוויה חזקה של הכרה פנימית: משהו בתוכי ידע, גם אם עוד לא הצלחתי לומר זאת במילים.
שימוש קליני במקריות (טראומה וגוף־נפש)
- להפוך טעויות להזדמנויות: טפטוף לא מתוכנן הופך לציפור.
- לעבוד עם כתם אקראי כטריגר לדימוי חדש.
- לאפשר למקריות להיות שותפה ליצירה – ולהזמין הפתעה ככלי לחיזוק חוסן.
תרגיל קצר למטפלים
התחילו מדף “מבולגן” – כתמי צבע, שאריות דבק, חתיכות נייר אקראיות.
חפשו דמות/סמל שנולד מהמקריות.
הוסיפו קווים/צבעים שמדגישים אותו.
כתבו שלוש שורות שמתחילות ב-“היומן ידע…”
שיקפו: איזה סיפור חדש המקריות אפשרה?
סיכום – היומן כמסע ריפוי
שבעת האלמנטים ביומן הוויזואלי – רקע, טקסט, דימוי, צבע, קו, כוונה ומקריות – לא היו עבורי רק עקרונות תאורטיים, אלא שכבות שחיברו אותי לעצמי ברגעי משבר.
כל אחד מהם היה שער: אל הזיכרון, אל הגוף, אל הנפש, אל התקווה. יחד הם יצרו מרחב בטוח, מיכל שבו יכולתי להיות גם חלשה וגם חזקה.
עבור מטפלים, היומן הוויזואלי יכול לשמש ככלי נגיש, זמין ופשוט ליישום – מרחב שמאפשר למטופלים להחזיר לעצמם שליטה,
לספר מחדש את הסיפור שלהם, ולחוות את הכוח המרפא של היצירה. עבור כל אדם, היומן יכול להפוך להיות פסיכולוג פרטי שנמצא 24/7 ליד המיטה או בתיק – עד, מראה ומלווה.
היומן הוויזואלי אינו אגדה. הוא מציאות חיה שבה היצירה עצמה היא ריפוי.
מקורות והשראות
- הרמן, ג'ודית. (1992). Trauma and Recovery. – טראומה כהפרה של ביטחון ושייכות.
- לוין, פיטר. (1997). Waking the Tiger: Healing Trauma. – טראומה כאנרגיה כלואה בגוף.
- ואן דר קולק, בסל. (2014). The Body Keeps the Score. – הגוף זוכר את הטראומה.
- להד, מולי. מודל SEE FAR CBT – כוח הדמיון והנרטיב כמשאב לריפוי.
- יונג, קארל. הספר האדום. – מקור מוקדם לשימוש ביומן ויזואלי כנפש.
- הדר, רקפת. Seven Elements of Soul Pages. – המסגרת להבנת האלמנטים ביומן.
- מור, גלית & סמרס, מישל. (2012). Art Journaling as a Creative Process. – היומן החזותי ככלי תהליכי וריפוי עצמי.
- פרנק, מיה לויט. – מטאפורות כדרך ליצירת משמעות.
ביבליוגרפיה
- Herman, Judith. Trauma and Recovery. New York: Basic Books, 1992.
- Levine, Peter. Waking the Tiger: Healing Trauma. Berkeley: North Atlantic Books, 1997.
- van der Kolk, Bessel. The Body Keeps the Score. New York: Viking, 2014.
- Lahad, Mooli. SEE FAR CBT model – כתבים ומאמרים שונים.
- Jung, Carl Gustav. The Red Book. Edited by Sonu Shamdasani. New York: W. W. Norton, 2009.
- Hader, Rakefet. Seven Elements of Soul Pages. Israel, 2015.
- Mor, Galit & Sommers, Michelle. (2012). Art Journaling as a Creative Process.
- Frank, Maya Levit. הרצאות וכתבים על מטאפורות כבסיס לתודעה.